צדיק ורע לו רשע וטוב לו
הנושא של "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" זכה לפרשנויות רבות והוא אחת החידות העתיקות והמתסכלות ביותר בתודעה האנושית. הרי אם העולם מתנהל לפי צדק עליון, איך אפשר שהצדיק נופל והרשע חוגג? איך אפשר שמי שמתפלל, נותן צדקה, שומר אמונים ומוסר נזרק לפעמים אל התהום, בעוד שמי שמזלזל בכל ערך פורח כמו עשב באביב? זה נראה כמעט כמו בדיחה קוסמית אכזרית, כאילו היקום איבד את חוש הצדק שלו. אבל האמת היא שליקום לא היה כזה מלכתחילה. היקום אינו מוסרי לא משום שהוא רע, אלא משום שהוא פשוט לא עוסק במוסר. הוא לא שופט, לא מתחשב, לא נותן פרסים ולא מעניש. הוא עובד לפי חוקיות מדויקת, קרה, נצחית, ונטולת רגשות. כוח המשיכה לא עוצר לבדוק אם אתה צדיק לפני שהוא מפיל אותך מהגג, ואש לא שואלת אם הנחת תפילין לפני שהיא שורפת. החוקים האלה צודקים או לא צודקים, הם פשוט פועלים. הם כוח, לא שיקול דעת. הם קוד, לא מוסר.
המוסר, לעומת זאת, הוא תולדה אנושית מופלאה. מערכת עדינה שדרכה החברה מנסה להיטיב את עצמה, לעורר באדם את ההרמוניה שבין רצונו ובין מחויבותו לזולת. היהדות, אולי יותר מכל דת אחרת, הציבה את המוסר בלב החיים הרוחניים. לא רק כתנאי לחברה מתוקנת, אלא כדרך לזקק את הנפש. אבל זה מוסר במישור האנושי, לא חוק הטבע. לכן, כשהמוח מנסה לקשור בין מוסר ומידות טובות ובין הצלחה ושגשוג הוא נופל למלכודת האשליה. לא משום הסתירה ביניהם אלא בשל הטעות האנושית הנובעת מן הרצון למדוד את הצדק האלוקי בכלים של רווח והפסד, של הצלחה חומרית, של תוצאות נראות לעין.
וזה מסביר למה כל כך הרבה אנשים טובים מתוסכלים. הם עושים טוב אבל בפנים הם רועדים. הם פועלים מפחד, מדאגה, מאשמה, מחוסר ביטחון. הם מבקשים רשות מהעולם להיות מי שהם. והיקום הוא לא מתקן אותם, הוא לא מרחם, הוא לא מנחם הוא פשוט משקף. כי זו מהותו להיות מראה טוטאלית. אתה שולח רטט של פחד הוא מחזיר פחד. אתה משדר חוסר אמונה הוא מחזיר בלבול. לא משום שהוא מעניש , אלא משום שהוא מכוון אליך את מה שאתה מייצר. לדוגמה, אתה יכול לתרום הון לצדקה אבל אם זה נובע מפחד, חוסר ביטחון או חרדה, זהו התדר שיחזור אליך. כי היקום לא שומע כמה אתה נחמד הוא מקשיב לכמה את לחוץ.
ומנגד, ישנם אלה שלא מבקשים אישור מאף אחד. הם הולכים בעולם בביטחון גמור. הם לא מתנצלים, לא מהססים, לא מתכופפים בשום דבר. הם פשוט משדרים ודאות. והיקום מגיב בהתאמה. בלשון הקבלה הדבר מכונה "דומה מושך דומה", ודאות מושכת ודאות. אמונה מושכת מציאות. לא מפני שזה צודק, אלא מפני שזה תואם את חוק המשיכה. עדות לכך מובאת בליקוטי מוהר"ן " דע שלמחשבה יש תוקף גדול מאוד ואם יחזק מחשבתו מאוד שיהיה לו ממון בוודאי יהיה לו וכן בכול דבר, רק שהמחשבה תהיה בביטול כל ההרגשות". במילים אחרות, אם תראה את עצמך מצליח בצורה ברורה וחדה ואל תיתן לרגשות שלך לעמוד בדרך, זה בוודאי יתגשם.
בעוד שהמוח רוצה ודאות, הנשמה רוצה תנועה והיקום מגיב רק למי שבוחר לזוז. אז אם אתה רוצה שינוי אמיתי, תתחיל ליצור אותו ותפסיק לפעול נגד המציאות היא לא טועה, אתה פשוט לא מכוון. פרפקציוניזם הוא פחד בתחפושת לכן אין טעם להתכונן בלי סוף למשהו שאף פעם לא עשית, כי לעולם לא תגיע הנקודה שבה תגיד "עכשיו אני מוכן". אף אחד לא מוכן לקפוץ אל הלא-נודע, אבל מי שקופץ מגלה ששם נמצא הקסם. מי שמבין את זה, מפסיק להילחם במציאות כי היקום, בסופו של דבר, לא עובד נגדך. הוא פשוט עובד איתך, בדיוק באותו קצב שבו אתה עובד עם עצמך.
מוגש בברכה
יצחק אהרון , ראש מרכז חכמה