סיאנס- בין השאול לקדושה

נכון יהיה להניח שכל אחד מאתנו, עמוק בלב פנימה, מאמין או לפחות מקווה שיש משהו מעבר לחיים האלה. המוות מעורר בנו סקרנות עצומה ורתיעה עמוקה באותה נשימה, וטקס הסיאנס פשוט לוקח את התחושה הקמאית הזו צעד אחד קדימה. משחר קיומו ניצב האדם מול חידת הקץ הגדולה, והרצון העז לפענח אותה או לטוות חוט של תקשורת עם אלו שאינם עוד הוליד מגוון עצום של טקסים, פולחנים ופרקטיקות מיסטיות לאורך ההיסטוריה. במרכז העיסוק הזה עומד הסיאנס. זהו טקס שבו מנסים המשתתפים ליצור תקשורת ישירה עם נשמה של נפטר, לעיתים קרובות קרוב משפחה או אדם אהוב. המניעים העומדים מאחורי פתיחת השער הזה נעים בין הסקרנות האנושית לדלות מידע ולפענח את צפונות העתיד, לבין כמיהה פנימית עמוקה לנחמה. עבור רבים, הטקס מספק חוויה ריגושית עזה, המציעה מזור זמני מול כאב האובדן. אולם, בעוד שבתרבויות העתיקות נתפסה פנייה זו אל הרוחות כחלק לגיטימי ונחוץ מן המערכת הדתית, היהדות ותורת הקבלה מציבות מולו עמדה מחמירה במיוחד, המשרטטת קו אדום בוהק המפריד בין עולמות הטומאה לקדושה.

בעולם העתיק הנקרומנסיה (העלאה באוב וניבוי באמצעות המתים) לא הייתה שעשוע להמונים, אלא כלי פוליטי ודתי ראשון במעלה. מנהיגים, מלכים ופשוטי עם פנו אל השאול מתוך תפיסה מושרשת לפיה המוות מעניק לנשמה פרספקטיבה עליונה, וכי המתים מחזיקים בסודות כמוסים של העתיד לבוא. במצרים העתיקה, למשל, מילא פולחן המתים תפקיד מרכזי בחיי היום-יום. המצרים האמינו כי חלקי הנשמה מסוגלים ואף צריכים להמשיך ולתקשר עם החיים, ונעזרו לשם כך בלחשים מורכבים מתוך "ספר המתים" המפורסם.
במסופוטמיה, בבבל ובאשור, נחשבו האובות והידעונים לחלק בלתי נפרד מיועצי החצר הרשמיים, והיו אלה שקבעו פעמים רבות את אסטרטגיות המלוכה ואת העיתוי ליציאה למלחמות. גם במסורות של יוון ורומא, התקשור עם השאול הגיע לרמת מיסוד גבוהה במיוחד. ברחבי האימפריות הוקמו מקדשי נבואה מיוחדים, המיועדים כולם לעולם המתים.

אל מול המרחב התרבותי, המאגי והממוסד הזה, התנ"ך יוצא בחרם חריף ובמלחמה טוטאלית. התורה רואה בפרקטיקות הללו עיוות חמור של הסדר האלוקי וחטא דתי חריף, כפי שנפסק באופן שאינו משתמע לשני פנים בספר דברים "לֹא יִמָּצֵא בְךָ... שֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים". האיסור הגורף על דרישה אל המתים מהווה אלטרנטיבה מוחלטת לתפיסה האלילית. מול הניסיון לנהל מניפולציות על העתיד, התורה מציבה דרישה קיומית נוקבת ויסודית המסתכמת בציווי המהדהד "תָּמִים תִּהְיֶה". התמימות הנדרשת כאן אינה תמימות של בורות, אלא שלמות פנימית, יושרה ואמונה מלאה בהנהגת הבורא, ללא צורך בקיצורי דרך מאגיים או בניסיונות נואשים להציץ מעבר לפרגוד הדברים האסורים. עשיית סיאנס מפרה את האיסור הזה ויוצרת מכשול רוחני חמור בחיי האדם.

הדוגמה המפורסמת והדרמטית ביותר במקורות לחציית הקו האדום הזה היא סיפורו הטראגי של שאול המלך. ערב המלחמה הגורלית בפלישתים, כשהוא נתון בצרה, מבודד וחש שאלוקים עזב אותו ואינו עונה לו עוד, שאול נשבר. הוא מפר את הגזירה שהוא עצמו גזר קודם לכן כנגד המכשפים, ומבקש מעבדיו למצוא לו אישה בעלת אוב. שאול מגיע בלילה, מחופש ובאפיסת כוחות, אל בעלת האוב מעין דור ומבקש ממנה להעלות עבורו את רוחו של שמואל הנביא, מורה דרכו. כאשר שמואל מופיע, הוא אינו מנחם את המלך המיוסר אלא נוזף בו קשות במילים "לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי?. סיפור מקראי מכונן זה מוכיח כי חז"ל והמקורות אינם כופרים בעצם קיומה של היכולת לתקשר עם ממדים אחרים, אלא מדגישים שמדובר באיסור משמעותי וחמור המקבל משקל כבד עוד יותר ביהדות דווקא בגלל האמונה היסודית בהמשכיות ובגלגולי נשמות, המחייבת להניח לנפטרים במנוחתם.

בעוד שהרציונליזם המודרני פוטר לעיתים את הסיאנס כאחיזת עיניים, חכמי הקבלה ותורת הסוד התייחסו לתופעה בכובד ראש מוחלט. הם הסבירו את הסכנות האורבות בטקס מתוך הבנה עמוקה של מבנה העולמות הרוחניים.  לפי תורת הקבלה, נשמת האדם אינה מקשה אחת, אלא מבנה מורכב בעל חמישה רבדים קיומיים הנקראים נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. כאשר אדם נפטר מן העולם, חלקי הנשמה הגבוהים מסתלקים ממנו בעוד שהנפש, שהיא החלק הרוחני הנמוך ביותר הקשור ביותר לחומריות, ליצרים ולגוף הגשמי, נותרת לעיתים קרובות לשוטט קרוב מאוד לעולם הזה, בפרט בימים ובחודשים הראשונים שלאחר הפטירה. חכמי הסוד מזהירים כי בטקס הסיאנס, המשתתפים אינם יוצרים מגע עם נשמות צדיקים או ישויות נעלות, אלא פותחים פתח מסוכן לרובד הרוחני התחתון ביותר. מי שנענה לקריאות הללו ומניע את הכוס הן ישויות נמוכות המכונות "קליפות". מדובר בנשמות תועות או בישויות שליליות המחפשות אנרגיה בעולם הגשמי. המקובלים מזהירים כי פתיחת השערים הזו עלולה לגרום לנזק נפשי ורוחני בלתי הפיך, ואף להוביל להיצמדות של רוח רעה אל אחד המשתתפים (דיבוק), שכן האדם הסיר במו ידיו את הגנתו הרוחנית היסודית ביותר, ועבר ביודעין על הציווי המפורש "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם".

בסופו של דבר, המאבק ההיסטורי והרוחני הממושך בין פרקטיקת הסיאנס לבין דרכה של היהדות אינו רק ויכוח נקודתי על מידת האפקטיביות או האמינות של המאגיה. זהו קו שבר תיאולוגי ופילוסופי עמוק בהבנת תפקידו של האדם ביקום. בעוד שהסיאנס מייצג את הניסיון האנושי הנואש לשלוט בנסתר, לעקוף את חוקי הטבע, להשיג וודאות מלאכותית ולהציץ אל מאחורי הפרגוד מתוך פחד, ייאוש או חוסר אונים, התורה מייתרת לחלוטין את הצורך בשליטה בעתיד באמצעות התקשרות עם הנפטרים. היא מחנכת ומאמנת את האדם להתמסר למשימה היחידה שבאמת ניתנה לו שהיא קידוש החיים ובניין העולם הזה בכוחותיו שלו.

נצחיות הנשמה וחיבורה לעולמות עליונים אינם מתגלים בתוך חדר עמום שבו כוס זזה על לוח אותיות. הם מתגלים במלוא תפארתם דווקא במרחב הקיומי והיומיומי שבו בני אדם בוחרים לעשות צדק, להפגין חמלה ולזרוע חסד. כאן בעולמנו, בתוך השטף החי, הסוער והרוטט של המציאות, מתברר כי המוות הוא הגבול המוחשי שמזכיר לנו כמה יקרים, קדושים וחד-פעמיים הם החיים עצמם. 

מוגש בברכה

יצחק אהרון ראש מרכז 'חכמה'.