בית מקדש בונים באהבה

 בשונה מיום הכיפורים שהוא יום המיוחד לקדושה יתרה על ידי התענית, מהותו של תשעה באב היא האבלות. יום ט' באב ,על פי הקבלה, מציין זכר לחורבן הבית והסתלקות האהבה. כלומר נפלנו מאהבת חינם לשנאת חינם ומאז אנו מתקשים למצוא את הדרך לאהבת הזולת. כל אבלות , שלא נדע, לעולם איננה קלה וגם לא אמורה להיות  כזו. ההכרה שלעולם לא נוכל למלא את החלל שנפער, בין אם על ידי תחליף מסוים או הסחת דעת היא אחד השיעורים הקשים בחיים. יצחק אהרון במאמר על ט' באב ועל הלקחים שעלינו להפיק.

כאשר מנחמים אבל כל מילה מתגמדת, מאבדת את כוחה ונשמעת שחוקה וחסרת כל ערך נוכח האובדן העצום.לכן, כשאין מה לומר עדיף לשתוק. בימינו אנו אין מי שיכול להתחיל להבין את גודל האובדן של בית המקדש בירושלים. כאשר הוא ניצב על תילו היה זה מקום רוחני שאפשר לכל נפש לחוות חוויה רוחנית שאין לה אח ורע כיום. בכינו,ועודנו בוכים את אובדן הבית והקשר בינינו במשך אלפי שנות גלות ואנו עומדים ריקים ממילים היכולות להביע את הצער העמוק. אך באין דרך אחרת להביע את גודל האובדן אנחנו עדיין זקוקים למילים.   

שמו של בית המקדש מבטא את מהותו - בית קדוש ככתוב: " ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם". "בתוכם" הווה אומר לא רק בבית המקדש אלא בלב כל אדם, בביתו הפנימי. ובית, מעצם הגדרתו, הוא מקום למחסה ונוחיות ולביטוי האישיות של המתגורר בו. באין בית להשתייך אליו, חיים היהודים בחוסר נוחות בעולם הזה. מעצם היותנו יהודים אין לנו מנוח עקב רדיפות, שנאה ואנטישמיות. משכך אין לנו מנוחה לנפש מחוסר כלים רוחניים שהיו בזמן עבר. בהעדר כלים אלה חיינו הקולקטיביים קיבלו גוון אפור ומדכא. חוק הערבות על פי הקבלה מלמד כי הצורך לבטא את העצמיות האמיתית שלנו, בא לעיתים קרובות לידי ביטוי בשאיפה לצדק - רדיפה שמשתקפת בפעילות חברתית ענפה. הרצון החברתי שלנו לנתינה ולמעשי חסד, מצטייר בנדיבות שלנו. לצד פעילויות החסד והצדקה החברתית שאנו נוקטים אנחנו עדיין חסרי מנוחה. השקט הנפשי הופך למצרך יקר ונדיר ונראה שככל שנרדוף אחריו יותר כך יגדל המרחק. הוא ימשיך לחמוק מאיתנו – אנחנו לא ממש בבית.העולם החומרי, שבו אנחנו מנסים להגשים את עצמנו, מסיח גם הוא את דעתנו מהחיפוש אחר הזהות האישית העמוקה ולמיצוי האני הפרטי עד תום, ובמקרים מסוימים אף עלול להשחית את נפשנו. בבסיסן הרוחני-תיאורטי של כל הדתות, קיימת אידיליה של ''התעלות'' מעל לתאוות הגשמיות. היהדות לעומת זאת, מכירה ביופיו של עולם החומר ובכוחו לסייע בתהליכים של הכרה במשמעות החיים, ולשם כך משתמשת בו. אבל לצערנו, לעיתים רבות נשארים שני העולמות - הפנימי והחיצוני - מנותקים ומרוחקים זה מזה כשתי רשויות נפרדות.

בבית המקדש, העולם הרוחני לא טושטש על-ידי זה הגשמי. שני העולמות דרו יחד בכפיפה אחת, השלימו ושירתו זה את זה בצילה של ההשגחה העליונה. העולם, מלשון נעלם, מסתיר מאיתנו את האלוקים ואנחנו חיים במציאות מדומה של רדיפה בלתי פוסקת אחר דברים שיסבו לנו אושר. רסיסי האושר מתפזרים חיש מהרה ורעב חדש נולד באדם לחיפוש אחר תאוות חדשות שימלאו את החלל וחוזר חלילה. כך אנו עסוקים במרדף מעגלי אחר מילוי רצונות פנימיים שהעולם אינו יכול לספק לנו. בבית המקדש ההכרה העמוקה באלוקים מילאה כל חלל פנוי בנפש עד שאפילו האבנים הגשמיות מהן נבנה, הביעו יותר רוחניות ממה שהן הסתירו. היה זה מקומו של אושר עצום. שם היינו באמת בבית. שם היינו אנחנו עצמנו, במיטבנו.
בית המקדש היווה את הדבק שהחזיק אותנו יחד כעם. לא רק שהיינו בבית, אלא גם פיתחנו זהות כללית - משפחה אחת, בעלת מטרות משותפות - מבלי לוותר על תפקידו האישי של כל יחיד ויחיד. ברקע שכזה, מטשטשים ההבדלים החיצוניים בין אדם לאדם, כשהם מותירים אחריהם אך ורק שאיפה לטוב. כל אלה מתמצקים להגדרה אחת הנקראת "אהבת חינם".  לעומת זאת, כאשר מתערפלת היכולת שלנו להבחין בנחיצותו של הקשר בינינו, משתנה אף נקודת המבט שלנו כלפי האחר. אנו רואים בעין ביקורתית וחסרת רחמים את המגבלות שמפרידות בינינו ומיד נוצרים מסכים מבדילים ומרחיקים בין איש לרעהו. חוש הצדק שלנו מושפל ומופנה להתבוננות עוינת ומתנשאת. משכך מבשילים התנאים לשנאה עיוורת הלא היא "שנאת חינם". מכאן נבין שאנו חיים בעולם אפל וצר שבו המציאות הגשמית נראית תכלית הכול וכאמת שאין בילתה ואילו המציאות הרוחנית נשמעת לנו חסרת כל שחר ומנותקת מהמציאות.

משכך הם פני הדברים אנו מתהלכים בתוך סיוט מתמשך מבלי לדעת שאנו חיים במציאות שכזו. שנאה הופכת לעיוורת, כאשר אבדה התקווה לשינוי וכל שאיפה לשיפור היחסים בינינו לבין האדם השני נראית חסרת תוחלת. העובדה ש''הוא'' אינו ''אני'', מספיקה בכדי לגרום לנו לחשוש ממנו בתחילה ולאחר מכן - לשנוא אותו. וככל שגדל מרחק האיבה בינינו כך גדלים החשש והניכור. אין עוד על מי לסמוך ואדם לאדם זאב. חורבן בית המקדש הציג בפנינו מראה של שנאת חינם ומעביר אותנו שיעור גדול בשפלות הרוח. מתוך שנאת חינם ותוצאות הפחד, שנבע משנאת הזרים, גלינו לכל עבר למסע תיקון בן 2,000 שנות גלות. ומששבנו פיזית לארץ אבותינו ,ניתנה לנו לראשונה מזה אלפי שנות נדודים האפשרות להגדרה עצמית על בסיס חוקים רוחניים ורעיוניים שבתורת ישראל. אותם קווים משותפים הוליכו אומה שלמה ששרדה אלפי שנים בפזורה ושבה מאפר ועפר להקים יחד את הבית של כולנו. אך אף על פי שישנם סימנים, שאנחנו צועדים בכיוון הנכון - אנחנו עדיין לא בבית. אם ככה הם פני הדברים האם יש טעם לנסות לשנות את המצב או שמא כך נגזר עלינו לחיות? האם יש מוצא לבדידות ? לשם כך דרושה מלאכה חינוכית עמוקה ויסודית הדורשת מהפיכה  מחשבתית כמו: ראשית עלינו להפנים את העובדה שכולנו קשורים אחד בשני ושאנו מחויבים לדבר טוב על האחרים והתרחק מלשון הרע. לתת ביטוי ליופיו הפנימי של האחר ולהניע את הדיבור לקשר חיובי בינינו. כך נרגיש שאנחנו משפחה אחת גדולה. אנחנו מחויבים לדאוג לצרכיו הגשמיים של הזולת. מתוך ההבנה, שהושטת יד מסייעת לזולת מלמדת אותנו עד כמה אנו מוגבלים ונצרכים. כך נהפוך לסובלניים ולסלחנים יותר הן כלפי האחר והן כלפי עצמנו. לחתור תמיד למצבים שיביאו כבוד לזולת ותחושת ערך, על ציר זה נלמד להרחיק עצמנו ממלכודת האגו. כל אלה נראים פשוטים לכאורה אך הם מסוגלים לחולל שינוי אמיתי ומהותי שעשוי לשנות לא רק את נקודת המבט שלנו על האחר אלא אף לגילוי עצמי שלא זכינו להכיר. תשעה באב, היום בו איבדנו את שני בתי המקדש, הוא גם היום בו נחתם צו האינקוויזיציה לפני 500 שנים. זהו גם אותו יום ארור בשנת 1914 , שפתח את מלחמת העולם הראשונה, אשר הובילה בסופו של דבר, אל הזוועות האיומות ביותר שחווה המין האנושי- השואה. במשך אלפיים שנה, שימש העם היהודי שוב ושוב כקרבן לשנאה ולרדיפות. נראה שהכוח אשר איחד אותנו כאומה, נבע יותר משנאת העולם כלפינו, מאשר מאהבתנו זה לזה. אך כעת הדברים בידינו לשנות וכל שאנו צריכים לעשות זה להתרחק משנאה ולדבוק באהבה לחדול מביקורת ושיפוטיות ולאמץ הערכה וכאשר נצליח לעבור את השינוי, נזכה לבסוף להקים בית מקדש בתוכנו. 

מוגש בברכה
יצחק אהרון ראש מרכז 'חכמה'.