לאזן את הרעב - תיקון ט"ו בשבט

לאדם יש נטייה לראות את העולם באופן כמותי - הוא רוצה לבלוע הכול, להספיק הכול, לראות הכול. אולם ככל שאדם מלעיט עצמו עדיין הוא מרגיש חסר - יצחק אהרון מסביר על תיקון ט"ו בשבט שיכול לשנות את דרכינו לטובה.

מאז ומתמיד נהגו מקובלים רבים לפרוש אל הטבע ולהתבודד. רק הם מחשבותיהם, הרהורי ליבם והכוח העליון ,הוא הבורא, שנגלה להם בטבע הפתוח. רמז לכך ניתן למצוא אצל יצחק אבינו . חז"ל דרשו כי יצחק תיקן את תפילת מנחה בזמן שיצא לשוח בשדה וכל העשבים והעצים היו שותפים לשיחתו ולתפילתו וסייעו לו להעלותה עד למקומה. לכן ניתן להבין בנקל מדוע קיימת זיקה ברורה ויחס עמוק בין עולם המקובלים לעולם הטבע ולט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות.

המקורות הראשונים המתארים את ט"ו בשבט כיום בעל משמעות ייחודית בעולמה של הלכה, מתחילים בראשיתם של ימי הביניים באירופה. במקורות אלו מצוין יום ט"ו בשבט כיום שמחה שאסור לקיים בו הספדים ולומר תפילת תחנון.  מכאן ניתן להסיק  שחכמי התקופה רצו לעצב את צביונו של ט"ו בשבט כיום חגיגי אך לאמתו של דבר אין אזכור ממשי אודות טקסים ומנהגים ייחודיים המיוחסים לאותה עת. רק החל מהמאה ה-16 אנו מוצאים מקורות המזכירים את מנהג אכילת הפרות בליל ט"ו בשבט, שהפך לסמלו העיקרי של היום העתיק-צעיר. ט"ו בשבט מהווה עדות למנהגי האר"י, ביום זה נהגו הוא ותלמידיו לחגוג את "סדר ליל שמחת האילנות" שאומץ שנים אחר כך בקרב יהדות העולם. ביום ט"ו בשבט לבשו המקובלים בגדי חג ,למדו קטעי זוהר מיוחדים, ערכו שולחנות מלאי כל טוב אכלו בשמחה מפירות הארץ , וכטוב ליבם ביינות אדומים ולבנים, שרו וחגגו. במנהג זה חברו יחדיו הרעיון שט"ו בשבט הוא יום חגם של העצים עם האהבה העזה לארץ ישראל.

 היכולת לעמוד על טיבו של דבר או אדם נקראת בעולם המושגים הקבלי-חוש (נטייה או זיקה.(  החוש המיוחד לחודש שבט על פי מערכת החושים של ספר יצירה הוא חוש האכילה, או בלשונו  "חוש הלעיטה", השימוש במילה קשוחה המתפרשת כרעבתנות, בולמוס ואכילה גסה מזמין את השאלה מדוע דווקא בחר המחבר לייחס זללנות פראית לחודש שבט?  אשף הנפשות רבי נחמן מתגייס לשאלה ואומר שמִי שֶׁהוּא מְשֻׁקָּע בְּתַאֲוַת אֲכִילָה בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא רָחוֹק מֵאֱמֶת (ליקוטי מוהר"ן, תורה מז). זהו תיאור מצב פשוט, אומר רבי נחמן, אם אתה משוקע בתאווה שכל מטרתה מילוי עצמי בלבד, הרי ידוע וברור לחלוטין שאתה רחוק מהאמת. ממשיך ומסביר ר' נחמן שבעוד שכל סוג של רעב לתאווה חדשה כרוך במצוקה והרגשת תלות, השובע למול תאווה ריקה ומתחלפת מספק תחושה של עצמאות ושליטה. כך שאם נרחיב מעט את גבולות ההגדרה המצומצמת של המילה "לעיטה" נגלה שבמנעד רחב יותר היא תתואר כסוג של רצון עז לבלוע את כל העולם. אגואיזם במופע ראוותני המציג רצון עז לקבל לעצמי בלבד מתוך תאוות וחשקים בלתי מרפים.

בחיפושנו בין דפי המקרא אחר המושג "לעיטה" נתקל מיד בדיאלוג שבסיפור האחים, יעקב  ועשיו- "ויֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה". אז בקיצור נמרץ נזכיר שכאשר עשיו חזר מן השדה רעב, מותש ובידיים ריקות קפץ על ההצעה למכור את זכויות הבכורה ליעקב בעבור נזיד עדשים מהביל ומפתה .עשיו לא נתן דעתו על השלכות מעשיו ובקלות דעת נכנע לתאוות אכילה גורלית. כאשר קלות הדעת של עשיו פוגשת ביישוב הדעת של יעקב התוצאה לעולם תהיה ידועה ומתבקשת ויעקב שמבחין מיד ברעבונו של אחיו ואף מכיר את מזגו החם "מבשל" לו עסקה "חמה" ועשיו בחולשתו מוכר את עולמו ברגע ומתנפל על הנזיד כעיט על טרפו . ואכן כשספר יצירה מתייחס לחוש האכילה הוא מכנה אותו בשם "לעיטה" ולפי הניתוח המובא כאן, האכילה של עשיו מוצגת כאן "שלא לשם שמים" ונפילתו הרוחנית ממעמד הבכורה היא דוגמה למחיר הנגבה על תשוקה לא מרוסנת המובילה לדינים קשים .
 

חז"ל לימדו ששני האחים מייצגים שני כוחות הפוכים הפועלים בקדחתנות בנפש כל אדם - עשיו המוצג כאיש ציד שופך דמים, פראי בא לבטא את קלות הדעת והפזיזות החריפה  שמתפרצת מתוך תאוות וחשקים שבמסע חיינו לעיתים תוקפים אותנו ואף דואגים לגבות מחיר כואב בעבור שירותיהם. לעומתו אחיו יעקב המייצג את התם "יושב אוהלים" מבטא את המדרגה המתוקנת של אדם חושב, בעל ישוב דעת, עדין, תרבותי וחכם .לפי הניתוח המובא כאן , עיקרו של דבר מלמד שכל תשוקותיו ומעשיו של האדם, לרבות אכילה ושתיה  צריך שיהיו  בשליטה עצמית, בהתחשבות, בצמצום ובריסון. כבעלי תפקיד רם בעולמו של הבורא נפלה בחלקנו הזכות להיות שליטי העולם, כתר הבריאה אולם לצד הזכות הנפלאה מתלווה חובת אחריות ואזהרה חריפה מפני שלטון לא מרוסן הנכנע לתאוות אנושיות  : "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשיי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך "(קהלת רבתי, ז, כח(.

לאדם יש נטייה לראות את העולם באופן כמותי . הוא רוצה לבלוע הכול, להספיק הכול, לראות הכול..  אולם ככל שאדם מלעיט עצמו עדיין הוא מרגיש חסר, כמאמר חז"ל: "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו ". כך שבימים אלה, כאשר מרבית ימי החורף כבר חלפו והטבע מותח זרועותיו ומתקשט לקראת בואו של האביב בשפע מרהיב של פירות, וכול טוב הארץ נפרש מולנו יש עניין ושיעור גדול בתיקון  וצמצום "האכילה" באופן רחב יותר. כך שתיקון ליל ט"ו בשבט נטען במשמעות חדשה  הקוראת להעמקת המודעות ,להתעוררות ולחשבון נפש. לגורם מרסן, הקורא לאדם להתאפק ולא לרצות לבלוע את הכול. חשוב לציין שצמצום אינו משקף בהכרח ביטול והכנעה, אלא שבהתייחסות זו אנו נותנים לעוצמתנו ביטוי מעצם הגבלתה לפיכך, השיעור המתלווה לט"ו בשבט הוא בבחינת צמצום התאוות האנושיות וכינון יחסים מאוזנים ובריאים בינינו ובין הטבע, ובין אדם לחברו.

מוגש בברכה
יצחק אהרון, ראש מרכז 'חכמה' לקבלה.