היום הזה הוא התחלה

חכמת הקבלה מלמדת כי ראש השנה מציין את נקודת המוצא  אל הדרך הרוחנית ומסמל הן את תחילת דרכה הרוחנית של כלל האנושות והן את ההזדמנות הפרטית של כל אדם לשנות ולהיטיב את איכות חייו. על פי המסורת ראש השנה הוא יום לידת האדם הראשון והואיל  ו"האדם הראשון" הינו ביטוי לנשמה אחת הכוללת את כל נשמות ישראל, כולנו בראש השנה עוברים תהליך של לידה מחדש.


חכמי קבלה הסבירו שבימי ראש השנה  מתעוררת בנו "הנקודה שבלב" שהיא המפיחה בנו רוח חיים חדשה הזורעת בנפשנו זרעים של תקווה ושאיפה לימים טובים יותר של מימוש עצמי מלא. אולם על האדם להיות ער לבקש את מילוי רצונותיו אך יחד עם זאת לבקש בנפשו את טובת הזולת קודם ולפני טובתו בבחינת "המתפלל על חברו נענה תחילה". קרי, היפוך ההשפעה האגוצנטרית מלקבל לעצמי לטובת השפעה אלטרואיסטית של קבלה על מנת להשפיע טוב לאחרים שאם לא כן, מדובר על מצב שבו כל אחד פועל למען עצמו בלבד ואף שואף לתועלת אישית על חשבון האחר, מבלי להפנות תשומת לב לכך שעל מנת להתקיים אני נזקק לאישורו של הזולת ואולם על מנת לזכות באישור זה עלי להכיר קודם כל באחר כמי שקיים בזכות עצמו. חכמת הקבלה גורסת כי דווקא מתוך המקום השבור והמפורד יכול להתחיל תהליך של איחוד. התעוררות הנקודה הפנימית במרכז הווייתו של כל אדם עשויה לצמצם את תחושה הזרות והניכור, שאנו מורגלים לאחוז בהם, שבין אדם לחברו.  בראש השנה האדם אל לו לאדם להסתפק רק במילוי רצונותיו הגשמיים כמו ממון ופרנסה אלא בשאיפה לחיים רוחניים שיש בהם מטרה, תכלית ומימוש אישי מתוך חוויה של שלום פנימי. כאשר האדם חש מילוי רוחני עמוק נוצר בתוכו "כלי" להשפיע  מעצמו לאחרים.  ביהדות ראש השנה הוא גם יום הדין שבו נקצב מזלו וגורלו של האדם למהלך השנה כולה ככתוב "תָּמִיד עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה"  ועל פרנסתו נאמר במסכת ביצה (טז, א): "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים, חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים והוצאת בניו לתלמוד תורה".

בואו נעצור לרגע בנקודה ונשאל מדוע עלינו לעמוד לדין מול מי שמצהיר במקרא בכמה מקומות שהוא אבינו שבשמים והוא נוהג בנו במידת החסד, הרחמים והאהבה? האם יש לראות   לשפיטה וביקורת? הרי כששופטים אותנו , מתייחסים אלינו במידת הדין וזה מעורר בנו רגשות מרים ורעים המציירים בנו את התחושה שלא אוהבים ומקבלים אותנו. כי שפיטה מבטאת ריחוק נוקב וקר בעוד את האהבה אנחנו נוטים לזהות עם תחושה של חמלה וחסד ולא של דין. אבל למען האמת, כולנו גם יודעים שלעיתים האהבה האמיתית, וזו העמוקה דווקא, היא זו הטומנת בתוכה עין של דין, ולא של חסד. הקבלה מלמדת כי אהבה אמיתית ובריאה היא דווקא זו שהעין השופטת לא משה ממנה. כך למשל נוהג כל הורה כאשר הוא מבחין בכך שילדיו יוצאים מדרך הישר לנתיבים טועים ומקולקלים ותפקידו להורות ולהאיר להם את הדרך הנכונה לצעוד בה. כל הורה חש צער כאשר ילדיו מאבדים את נקודת המרכז שלהם ושוקעים בבלבול ובאהבתו אותם הוא לעיתים מצמצם ומיצר את צעדיהם , מה שבוודאי עלול לעורר בילדים תחושה שלא אוהבים אותם, אך מובן כי ההיפך הוא הנכון היד האוהבת מכוונת את האדם לנתיב הנכון לו כדי למצוא את עצמו ויעודו. ולכן ראש השנה הוא מתנה נפלאה של ספירת הדין שהרי ביקורת בונה היא מחמאה סמויה ולקבל ביקורת מאדם אהוב ואוהב אין בזה אלא ביטוי עמוק של אהבה חדה, אהבה שאיננה מוכנה להניח למושא אהבתה להתדרדר ומשכך ועל אף הקושי שבדבר, היא נוקטת עמדה לטובת הנאהב.

אם נמשיך אם רעיון ההורה והילד נלמד כי הבורא הוא כוח בלתי משתנה כך שפעולות האדם אינן מסוגלות לשנות את השפעת האהבה של הבורא כלפיו, אך מסוגלות לשנות את האדם עצמו. לפיכך ולאחר שהשתנה וחזר לדרך, הוא מסוגל לראות את המציאות באור אחר, מרגיש קרוב יותר לבורא ומשתווה אליו בתכונותיו. כלומר, אם הוא משתווה יותר בתכונותיו לכוח העליון – הוא מרגיש את יחס הבורא אליו כיחס טוב יותר, ואם הוא מתרחק בתכונותיו (תכונות הקבלה) מתכונות הבורא (תכונות ההשפעה), הוא מרגיש, כאילו יחס הבורא אליו  הפך להיות שלילי יותר. לימוד מסודר של סולם  הבריאה בקבלה, יוצר אצל האדם תיאור מוקפד ומבני של רצון הבורא, שנמצא בתכונותיו בפסגת סולם התכונות הרוחניות, ומעמיד את האדם בתחתית הסולם ומעודד אותו לטפס את השלבים באופן עצמאי (כמו שאב מעודד את בנו לצעוד אליו ולקבל חיבוק) ומתוך רצון נקי לאיחוד שלם עם הבורא. בראש השנה עלייה במדרגות הסולם מהווה בעצם תיקון מידות שהאדם מבצע בתוכו. בדיוק באופן הזה נרקמת לה אנרגיה חדשה במסע חיינו ומייצרת לכולנו חלון הזדמנויות פתוח לרווחה להטבה ולהתחלה חדשה. מדובר בנושא כל כך רחב ומלא משמעות שעלינו להעניק לו את הכבוד הראוי להיות פתח לשינוי, לבראשית, לבריאה חדשה ולשנה טובה. 

מוגש בברכה
יצחק אהרון, ראש מרכז  חכמה