נרות בנשמה

בימינו אנו חג החנוכה מזוהה בעיקר עם הופעות, פסטיבלים, הצגות לילדים וסופגניות בשלל צבעים וטעמים. אך לאמתו של דבר חנוכה טומן בחובו קשת משמעויות רחבה ועמוקה המבדילה בין חושך לאור ובין טוב לרע.

המסר העיקרי של חנוכה הוא ניצחון חופש הפולחן הדתי, שבו עם ישראל הצליח להתגבר על אומה פגאנית שניסתה להעבירו מדתו ולטשטש כל סממן יהודי מובהק. ההסבר המקובל לחג החנוכה הוא ניצחון החשמונאים על היוונים והמתייוונים. אם כך, מרד החשמונאים ביסודו מהווה הרמת ראש אקטיבית כנגד שלטון תרבות זרה וכנגד מגמת התבוללות. 

מצוות הדלקת הנרות נעשית באמונה פשוטה ועם כל זה, יודעים אנחנו שיש סודות עמוקים במצווה זו, וכאשר זוכים לגלות אפילו מעט מן העומק הטמון ברזיה נזכה לביאור השופך אור חדש על פנימיותה של המצווה. כך בכל מצווה – קל וחומר בהדלקת הנר באש, שכל מהותה היא מין סוד כמוס שנעלה מבינת אנוש רגילה. כדי להדליק חנוכיה בנפש צריך שיהיה חושך, וצריך אמונה. בבחינת ("להגיד בבוקר חסדך) ואמונתך בלילות". צריך לב פתוח לנפלאות ואז אנחנו יכולים להדליק את השַׁמָּשׁ שהוא הנר הראשון שמדליקים. לא נותנים לו מספיק כבוד בתרבות שלנו לשַׁמָּשׁ – אבל הוא בעצם הגדול מכולם. הוא זה שיש בכוחו להידלק מתוך החושך הגמור והוא זה שיש בכוחו להדליק את כל הנרות האחרים. 

השַׁמָּשׁ הוא זה שעושה לך אור באמת שהרי כל הנרות האחרים הם לפרסום הנס בלבד ואלמלא השמש אין להם קיום. הדלקת השמש היא יריית הפתיחה שבה אתה יודע שמכאן הלפיד הבוער שאתה אוחז בידך הולך להדליק ולהאיר כל שדה וכל נר המופקד על תחום אחר בשדרת קיום שלך. השלב הבא הוא הדלקת הנרות והוא המבדיל בין המותר לאסור. שהרי ההבדל בין השַׁמָּשׁ לשאר נרות החנוכיה הוא איסור השימוש. השַׁמָּשׁ נועד לתת אור אך הנרות עצמם נועדו לראותם בלבד והם הם המצווה. כאן מובדל קודש וחול- נרות המצווה,מלשון צוות (לא רק ציווי) בכוחם לאחד את המציאות לכדי אחדות אמיתית. אסביר, החושך מטשטש גבולות ואין בכוחות להגדיר גבולות ברורים הנראים באור. הוא מערבב את המציאות ולכן נקרא "ערב". לעומתו האור נקרא "בוקר" ומאפשר לנו לראות את הדברים בחדות ובבהירות מתוך עין מבקרת ובביקורת מלאה על הנצפה ולכן שמו "בוקר". ידוע כי אין מציאות לחושך והוא מציין העדר של אור והשמש מבדיל בין חושך לאור. מתוך התהום החשוכה נדלק אור שימושי המבחין בין חלקי המציאות השונים.אך בל נשגה כי מתוך הבהירות המופצת מאור השמש מגיע אור המסלק את כוחות החושך מתוכנו. יתכן כי ניפול לעולם פירוד שבו משמשים יחדיו טובים ורעים, חוטאים ועושי מצווה, ישרים ורשעים ולכן אור השמש מסמל את האגו שלנו ולכן אין בו משום קיום דבר המצווה הוא הניצוץ להדליק את נפש האדם באהבת האחר וברצון להשפיע מאורו. זוהי משמעותה הפנימית של המצווה שמטרתה לאחד כל כלל חלקי המציאות לאחד שלם על בסיס הכרת הגבולות המבחינים בין אחד למשנהו. בשונה מאור השמש שהוא פרקטי וניתן להשתמש בו לצורך,אור הנרות הוא אור אלוקי שאל לו לאדם לגעת ולהיעזר בו למטרות ולרצונות אישיים. אורו של הבורא מצוי בכל ונרמז בגילוי דק לעין בשר באורות החנוכיה. אין מדובר בהארה אישית לאדם הפרטי הואיל ובזמן הדלקת הנרות מתגלים אורות של מצווה המגלים עד כמה כולנו יחד ערבים זה לזה וקשורים איש לרעהו בחבלי קסם בלתי נראים שהם הרחק ומעבר לגבולות "האני" המצומצם. 

כך למדונו חכמי הסוד – אורם של ימי בראשית, זורח באור שאנו מדליקים בנרות חנוכה. כולם יודעים ש"אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד". בעומקה של הנחייה זו מצוי הרעיון, שהאור של תחילת בריאת העולם אינו ראוי לשימוש שלנו. לכן, גם בהדלקת נרות חנוכה, צריך לשמר את האור באיסור שימוש, מחמת מעלתו המיוחדת הנועד להזכיר לנו כי כולנו ניצוצות של אור השואפים להתאחד לכדי אור אחד גדול. זהו קצה הקרחון בהבנת אורות חנוכה. אור שְמימי זה היה האור שזרח במנורה שבבית המקדש, שלזכרה מדליקים את נרות החנוכה. האור המיוחד של המקדש ממשיך לדורות הבאים באש הנדלקת בנרות חנוכה. חג שמח לכל בית ישראל.

מוגש בברכה
יצחק אהרון ראש מרכז 'חכמה' לקבלה.