הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי

 אחת מסגולותיה של כל יצירה ספרותית גדולה היא שהיא אינה חד-משמעית. אין כוונתי כאן לפירוש המילולי בלבד אלא לאפשרות לקרוא ולהבין את הכתוב באופן רב כיווני ובמשמעויות רחבות. אחת הדוגמאות לכך היא סיפור "קין והבל".

  לענייננו המצומצם כאן, נסתפק בנתונים הבסיסיים להבנת הסיפור- די לנו לדעת, שקין והבל הם אחים, שמנחתו של האחד נתקבלה ומנחתו של אחיו נדחתה, כל זאת כדי להבין את המתרחש מנקודת המבט הבאה. לא נעים לדעת שהרקע להתהוותה של האנושות מתחיל במקרה הרצח הראשון. קין, הוא אב הטיפוס של האלימות האנושית בצורתה הקיצונית המופנית כלפי אחיו, הבל. רצח שלמעשה חותם את עידן התמימות והאחווה של האנושות. מעשה שבו לא אנשים זרים קמים אחד על השני, אלא האח הבכור שבדרך כלל ממונה על שמירת הצעירים, קם על האח הצעיר והורגו. הרבה שאלות נשאלות על סיפור זה ולאמיתו של דבר ספר בראשית מרבה לעסוק ביחסים משפחתיים שבין הורים לילדיהם ואף שם דגש מובחן על יחסים בעיתיים בין אחים- יעקב ועשיו, יוסף ואחיו, רחל ולאה. סיפור קין והבל מציג לפנינו את תמצית התסכול ,הנקמה והרוע שבטבע האנושי. רגשות קנאה מכניעים את המוסר , עשן הזעם מעוור את ההיגיון והמתח מוכרע בדמים. האחים נולדים ונעים בשני מסלולים שונים המבטאים את אופיים ונטייתם- קין עובד אדמה והבל רועה צאן. כיאה לאחים, המתח ביניהם מובלט סביב תשומת הלב שהם מקבלים. במקרה שלפנינו שניהם אינם מבקשים את אהדת ההורים המולידים, אלה נעלמים מהמשוואה, ופונים אל הבורא.

המתח ביניהם פורץ עת הבורא מגלה יחס מועדף להבל ויחס מפלה לקין, והאחרון בדרכו מוצא דרך להשביע את חמתו ובוחר ברצח- אח רוצח את אחיו. לא נעים להודות , אבל גם במשפחות הכי טובות קורה לפעמים שההורים מגלים יחס מפלה ומעדיפים את אחד הילדים על אחיו. כך קרה אצל רבקה ויצחק ביחסם לתאומים יעקב ועשו, או אצל יעקב הממשיך את הדפוס ביחס לבנו יוסף. ואין המצב שונה במשפחה האנושית הראשונה ששם היחס המועדף אינו מגיע מההורים הביולוגיים , אלא דווקא מהבורא, שהוא מעין ההורה שהאחים מבקשים לרצותו ולזכות באהדתו.  פרשנים, בחיפושם אחר תשובה, מעלים את האפשרות שהבחירה במנחתו של הבל היא בשל איכותה- "  וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן.." בעוד שעל מנחתו  של קין המקרא לא מגלה התלהבות יתרה. ואולם תשובה זו אינה מסבירה מדוע קין נדחה. הבל הביא אולי את המיטב שהיה לו, אך אין בזה כדי להעיד שקין הביא מן המקולקלים שבפירותיו, אדרבא, קין הוא הראשון ליזום והבל שהולך בעקבותיו, מגדיל לעשות ועולה עליו במנחתו. האם העובדה שקין לא עמד ברף שהציב אחיו הצעיר ראוי היה שתוביל לדחייתו? ובכלל האם איכות הקורבן היא התנאי המובהק לזיהוי כוונת הלב ומידת האמונה בבורא? ואולי החלטת הבורא להסתיר פניו מקין מלמדת אותנו על אישיותו המסוכנת?  הבורא מזהה מיד את הקושי שביחסים בין האחים ומזהיר את קין לבל יפגע באחיו- וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ." לומר, ההחלטה המיידית שלך מה תעשה ברגע זה של זעם ותסכול היא שתכריע ותקבע את עתידך וגורלך. הסוף ידוע, קין שלא שעה לאזהרות, קם ורצח את אחיו.

יש שיאמרו שההבחנה בין הרוצח לקורבנו איננה משרטטת את הקו הברור שבין טוב ורע. העונש לא מתקן דבר והסוף אינו משכיל את הקורא. סתמיות המוות שזורה בארעיות החיים. איש קם על אחיו להורגו ונמלט על נפשו מפני נקמה. הרצח הוא תוצאה של התפרצות זעם שלא נמצא לו פורקן. הבורא לא לימד את קין להכיל את קנאתו ולכלכל את כעסו. גם הדעת האנושית, שהושגה בעורמה ובחטא , קרסה אל מול גלי הזעם שמוטטו אותה. הבורא, שאזהרותיו היו מופשטות וחסרות הדרכה על כיבוש הזעם והקנאה, לא הפריע לקין להתבוסס בכעסו .קין, בשונה מאביו, מתכחש למעשיו. האדם הראשון הודה בחטאו, קין התכחש לו. אדם לא התכחש לחומרת המעשה אך גלגל אחריות על חווה ואף על הבורא. קין נמנע לחלוטין מנטילת אחריות. הימנעותם של השניים מלמדת שיעור גדול בנטילת אחריות. דומה כי דפוס ההתנהגות שכזה שזור בחיינו מאז ועד היום, אדם שנתפס בקלקלתו מסתייע עדיין בשני הטיעונים הללו להסתיר את פשעיו. הראשון, הגליית אחריות והאשמת האחר, והשני הכחשה, היתממות וניסיון להסתלק מן המעשה. תיק  הרצח הראשון  נחקר ונלמד ע"י חכמי ישראל וקשת המשמעויות, הפירושים והחידודים מגוונת מאוד. לעניות דעתי, ניתן להסיק מהתנהלותם של אדם וקין שההימנעות המופגנת מלקיחת אחריות והבריחה ממנה היא זו שגרמה להחרפת הענישה. רוצה לומר שלקיחת אחריות צריכה להיות נחרצת ומחייבת בכל קנה מידה וככל שנברח ונסתתר מפניה זרועותיה הארוכות לבסוף ילפתו אותנו. בסיפור זה מצאנו שמידה כנגד מידה לא בטלה מעולם וחטא תמיד יולד ענישה. מעשי האדם הם המעצבים את אישיותו ועתידו . בריחה מאחריות מלמדת, כי האדם מסרב להכיר בכך שהוא גורם מכריע ומרכזי ביצירת מציאות חייו. לאחר שהכיר האדם בכישלון מופנות פניו לעתיד, והוא מבקש להסיר מעצמו את עול חטאיו ולהתמקד ביצירת מציאות חדשה ממנה יוכל לשאוב כוחות ולחדש את עולמו.

תכלית המעשה הטוב היא לתקן את החברה האנושית, כך שכל פרט יוכל לחיות בה מבלי להרגיש מאוים ובה בעת להרגיש שייך ומוגן. זוהי המטרה הראשונית של המוסר המכונה על־ידי חז״ל ״דרכא דארעא״ או דרך ארץ. "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ׳  מתחיל עם קַיִן והבל וממשיך למעשה בכל התורה. אפשר לדבר בלי סוף על מוסריות, ערכים וצדק. אולם יש לזכור כי הדדיות היא הפתרון לבעיה המוסרית. בהעדר הדדיות קורס המוסר ועולה התמיהה  "הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי" . שאלתו/ קביעתו המקוממת של קין נראית לא מוסרית בעליל ורומסת את הדאגה לשלומו של האחר. הקבלה מלמדת כי  העדר מוסריות משמעה לבטל את היחס האוהד לזולת . לחדול מהכרה באנושיותו ולחפצן אותו כאובייקט.  

אדם מוסרי אינו זקוק לסיבה כלשהיא להיות שומר אחיו . הוא מכיר בתלות  ההדדית ומבין כי רווחתו של האחר תלויה בו ואף משפיעה עליו. אך ברגע שהספק מחלחל והאכפתיות מתפוררת האדם מציב את עצמו במרכז ולמעשה דוחק, מפנה עורף לזולתו ואף נוטש אותו. חשוב שנדע כי התלות של אחרים בי ושלי בהם היא העושה אותי ליצור מוסרי. על כן, שומר אחי אנוכי. 

מוגש בברכה

יצחק אהרון, ראש מרכז 'חכמה'.