תכשיטי קבלה - שלא יעבדו עליכם

בשנים האחרונות אנו עדים לתופעת מתגלגלת של "תכשיטי הקבלה". הם נמצאים בחנויות, מבטיחים לנו אושר ושמחה, שינויים לטובה והרבה אהבה, אבל מה באמת עומד מאחורי תכשיטי הקבלה הנושאים עליהם פסוקים והבטחות? יצחק אהרון מבאר ומסביר. 
 

.

מאמר זה נכתב עקב בקשת רבים מהקוראים החשים בלבול וחוסר ידע בין המותר לבין האסור בכל הקשור לתכשיטים עליהם מוטבעים או חרוטים שמות קודש והמוצגים לקהל הרחב כקמעות מהקבלה. אם כן, מנהג השימוש בקמע עתיק כימיו של המין האנושי. בכל התקופות נהגו בני כל הדתות לשאת עליהם קמע מסוגים שונים שנועדו למטרות כוח מזל, שמירה והגנה רוחנית. המילה "קמע" נזכרת לראשונה בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי (מסכת שבת) במובן של חפץ מסוים הנמצא על הגוף בדרך של ענידה או הצנעה.

בחפירות ארכיאולוגיות בירושלים ,מול הר ציון, נמצא קמע מכסף עליו חקוקה ברכת הכוהנים בשפה עברית עתיקה. זהו הממצא הקדום ביותר,מלפני חורבן בית ראשון במאה השביעית לפני הספירה,בו מופיע קטע מהתורה בכתב עברי קדום. יחסם של חכמי קבלה לקמעות לא היה אחיד בכל התקופות. כמו גם יחסו הדואלי של הרמב"ם, בספרו "מורה נבוכים", שמחד התנגד לכתיבת קמעות בטענה שמדובר בעניין פסיכולוגי בלבד שאינו בר השפעה , ומאידך הרמב"ם עצמו בספרו ההלכתי "משנה תורה" הביא הלכות פסוקות מן התלמוד באשר להיתר טלטול מרשות לרשות של קמעות "מומחים" של שבת, הנובעים מייחוס ערך ממשי של קדושה לקמעות.יובן למעיין כי שלילתו האמורה לעיל של הרמב"ם אינה את נושא הקמעות כשלעצמו, אלא את הקמעות שהכיר, ובהם צירופי שמות קדושים שבהם לא האמין ולגרסתו לא הוכחה יעילותם. עמדתו של הרמב"ם משקפת את עמדתו השכלתנית והמדעית – אמפירית הגורסת כי יש לשפוט דברים על פי הוכחת יעילותם ולא על סמך דעות קדומות שיש לנו לגביהם. לעומתו, מקובלים רבים כמו: הרמב"ן, רשב"א, הבעש"ט ועוד.. לא התנגדו כלל לכתיבת קמעות, שבהם כתובים שמות קודש, אך הטילו סייגים ברורים על אופן הכנתם, נשיאתם, זמן כתיבתם וכיוב'. לשיטתם, הקמע צריך להימצא על הגוף או בקרבתו על מנת ליצור מעטפת רוחנית מגוננת המעניקה בטחון, שמירה והגנה. חכמת הקבלה מלמדת כי העולם נברא באותיות לשון הקודש. כך שבצירוף האותיות למילים ומשפטים בעלי תוכן קדוש , נוצרת אנרגיה רוחנית בעוצמה אדירה המוצאת ביטוי בעולם הגשמי. מרבית הטקסטים הבונים את הקמע מובאים מהתורה ומכתבי קודש כשהדגש בהכנת הקמע הוא על אופי הבעיה.ככתוב בספר השו"ת : " קמעין שבאים לסגולות ולרפואות וקמעין להתיר קשר"(אבני שיש א').ללמדנו כי חובה להתאים את הקמע לסוג המכשול הניצב בפני האדם.

בשנים האחרונות אנו עדים לתופעת מתגלגלת של "תכשיטי הקבלה" הניתנים להשגה בנקל בכל קרן רחוב. טבעות, צמידים ושרשראות עליהם חקוקים או מוטבעים שמות מלאכים, צירופי שמות קודש, פסוקים מהמקרא וצירופי שמות הבורא מתוך ע"ב שמות מוצגים בחלונות ראווה כקמעות קדושים מתורת הקבלה. בעידן הנוכחי של חברה תובענית, קפיטליסטית ותחרותית רבים הם האנשים המבקשים לעצמם מעט מזון רוחני לנשמתם ובשיטוטיהם הם מגלים ,באופן שגוי, את נפלאות הקבלה על גבי תכשיט. שהרי מה יותר מושך את הלב מאשר לארוז כל מוצר "מיסטי" באריזה יוקרתית הנקראת "קבלה". אותם קונים תרים אחר פתרונות אינסטנט למצוקתם ומבקשים להיטיב את מזלם באמצעות ענידת התכשיט , ובכך משלים את עצמם בכך שאותו תכשיט עם אותם שמות קודש יגן עליהם. בדברי אלה אני מבקש להביע את עמדתי האישית המסתייגת נחרצות מכל הקשור בתכשיטי הקבלה למיניהם. לשיטתי, אין בכך דבר וחצי דבר וכל ניסיון לשוות להם כוחות רוחניים , סגולות וישועות הוא בבחינת אחיזת עיניים ותו לא. חשוב לדעת כי כל קמע קבלי הנכתב על קלף או על מתכת (כסף או זהב) חייב להיעשות ע"י אדם מומחה הבקיא ביותר בחכמת הנסתר. כי מלבד להכנה בפן הטכני, כותב הקמע צריך לצקת לתוכו תוכן רוחני,הנקרא בשפת המקובלים "כוונות", שמטרתו לעורר את הכתוב לפעול בעולם הארצי. אם לא די בכך, לצורך הכנת הקמע נדרשות הכנות מסוימות כגון:טבילה במקווה טהרה,תפילה ותענית כמתחייב לעוסקים בקבלה. כך שאותם תכשיטים אינם עומדים בקריטריונים המחמירים הנדרשים להכנת קמע ולכן אין להציגם ככזה. לכל היותר יש לידע את הצרכן בכך שאין מדובר בקמע אלא בתכשיט רוחני בלבד שלגביו יש לנהוג בהתאם, הואיל ולא הושלמה בו התבנית הרוחנית כנדרש. כאשר אדם נושא את שמו של הבורא, או פסוק מסוים על תכשיט כלשהו בדרך שאינה ראויה הוא עובר על האיסור "ולא יחללו את שם קדשי" (ויקרא כב' ב') . אם כן מהם הסיכונים והכללים לנשיאת התכשיט. אין להיכנס עם תכשיט לבית העלמין. אין לשאת אותו בשבת. אין להיכנס עימו לבית הכסא. יש להסירו לפני כל מגע אינטימי והעניין מובן. מהאמור לעיל, אין זה אומר חלילה כי כולם צריכים להשיל מעליהם תכשיטים אלה, אלא יש לדעת כי אין מדובר בקמע ובכל מקרה אם הוא נפגם או הושחת יש לגנוז אותו ובכלל אמליץ לנקוט במשנה זהירות בעניין. 

מוגש בברכה
יצחק אהרון, ראש מרכז "חכמה".