משבר מנהיגות

תחושת היתמות, חוסר הביטחון הקיומי שהמדינה לא שם להגן, ושאין ביטחון בשום מובן היא שעתו הגדולה של המנהיג לשאת באחריות עודפת כלפי העם. על הקשר שבין חרבות ברזל וחרב דמוקלס.

 

 

 

 

 

הם תקפו מרצועת עזה בהפתעה גמורה. הם בדקו מראש שהלוחמים שלנו לא יוכלו להגיב ועם שחר הסתערו באכזריות מפלצתית. טרפו, בזזו, השחיתו ולקחו בשבי עשרות שבויים כולל נשים וילדים. העם היה מרוסק מוראלית וטענות קשות הופנו כלפי המנהיג הנערץ ששמו יצא למרחוק "כמר ביטחון" אך הפעם לא פירש מראש את מהלכי האויב והפקיר את הגבול והעם ללא שמירה.

 

ולא אני לא מתכוון לאירועי השבעה באוקטובר אלא על אירוע כמעט זהה שכבר קרה לפני 3000 שנה ומופיע בסוף ספר שמואל א.  מסופר שבזמן שדוד ואנשיו יצאו מהעיר צקלג (עיר מקראית בארץ פלישתים) לקרב במקום אחר, ניצלו העמלקים את ההזדמנות שהעיר נותרה ללא שמירה הדוקה ועם שחר  פרצו לצקלג. בזזו, השחיתו ושרפו אותה באש.  בנוסף, הם לקחו את כל אנשי העיר בשבי ביניהם שתי נשותיו של דוד.

כשדוד ואנשיו הגיעו לצקלג וראו את האסון, הם הוכו בהלם ובכו זמן רב עד שתש כוחם מבכי. לאחר שהדמעות פסקו וההתפכחות התגברה על ההלם החלו להישמע טענות קשות כלפי דוד והעם שהביע משבר אמון עצום כלפי המנהיג ביקש לסלקו " וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד, כִּי-אָמְרוּ הָעָם לְסָקְלוֹ--כִּי-מָרָה נֶפֶשׁ כָּל-הָעָם, אִישׁ עַל-בָּנָו וְעַל-בְּנֹתָיו". דוד שהבין שהדרך היחידה לעמוד על זכות הקיום היא מלחמה, פנה לאביתר הכהן שהעניק לו את ברכת ה' ודוד יחד עם 600 לוחמים זועמים יצאו למרדף נקמה בעמלק ,במטרה ברורה להכות בהם ולהשיב את כול החטופים. במרוצת הדרך, פגשו הלוחמים נער מצרי בשדה. לקחו אותו לדוד, והוא פקד עליהם להאכיל ולהשקות אותו לאחר שלושה ימים שלא אכל. בסיום הארוחה סיפר האיש כי הוא  היה עבד לעמלקי, ולאחר שחלה, השאיר אותו אדונו שם. למשמע הדברים ביקש דוד מהנער שיראה לו היכן נמצא גדוד העמלקים והנער הוביל את דוד ולוחמיו למקום.

כשהגיעו הם ראו את העמלקים יושבים בשטח שמחים מהשלל שבזזו, חוגגים וסועדים. דוד ולוחמיו חיכו לבוקר ואז תקפו את העמלקים בהפתעה. הקרב נמשך מבוקר עד ערב ונגמר בהכרעה מוחלטת. סוף דבר, דוד וחייליו הרגו את כל חיילי האויב , שחררו את כל השבויים ואת כל הרכוש שנבזז החזיר דוד לבעליו.

 

האיש המלכותי והמנהיגותי ביותר בתנ"ך, דוד המלך, לא הוצג כמושלם אלא בכך שהיה מסוגל להודות בטעויותיו ככתוב " וַיִּגַּשׁ דָּוִד אֶת-הָעָם, וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם" . המקרא אינו מציג את סיפור גיבוריו באופן מתחנף ומאדיר המייפה את מעלליהם, אלא נוהג בשקיפות מלאה וחושף את חולשותיהם  וחטאיהם. הסיבה לכך נעוצה בראיה יהודית מחנכת לפיה אין לראות בשלמות מטרה לכשעצמה אלא ההודאה באי השלמות היא זו המחברת בין שני הפכים. כלומר,  מנהיגות בטוחה בעצמה היא זו המסוגלת מחד לסמכותיות, לנשיאות ולהשמעת דברים בטון בוטח ומאידך קיימת בה עין בוחנת המביטה פנימה המכפיפה את המנהיג לשפלות והבנה כי גם מנהיג המורם מעם ככלות הכול הוא כאחד האדם פגיע, פשוט וחולף.  אחד הכינויים למנהיג בתלמוד הוא 'דַבָּר'. מנהיג אמיתי יודע לבטא במלים את רחשי החברה, וכן להשפיע בדיבורו על המורל והמעשים. הוא יודע להתנסח בממלכתיות ובאופן שמילותיו משכנעות וחודרות ללב השומעים. בהיעדר הפנמת החולשות נעדרת אף היכולת להזדהות עם הציבור ונמוגה עמה היכולת להשפיע. לפיכך לפני שפוצים פה ומגלגלים מילים יש לדעת לשתוק קודם. לנשום עמוק ולהרגיל את הפה להודות בטעות ולהתנצל. ההבנה שכך ראוי להשתית  את הנהגותינו עושה אותנו ראויים להשמיע את דברינו בכבוד.

 

תחושת היתמות, חוסר הביטחון הקיומי שהמדינה לא שם להגן, ושאין ביטחון בשום מובן היא שעתו הגדולה של המנהיג לשאת באחריות עודפת כלפי העם. אולם לבושתו הוא מסתייע בשני טיעונים לחלץ את עצמו מביקורת וממשפט הציבור. הראשון, הגליית אחריות והאשמת אחרים , והשני הכחשה והיתממות. בריחה מאחריות מנהיגותית מעלה חשד שהאדם מסרב להכיר בכך שהוא גורם מכריע ומרכזי ביצירת המציאות והתיקון לכך חייב לבוא בלקיחת אחריות נחרצת ומחייבת בכל קנה מידה וככל שנברח ונסתתר מפניה זרועותיה הארוכות לבסוף ילפתו אותנו. לאחר שהכיר האדם בכישלון מופנות פניו לעתיד, והוא מבקש להסיר מעצמו את עול חטאיו ולהתמקד ביצירת מציאות חדשה ממנה יוכל לשאוב כוחות ולחדש את עולמו. 

כמו בתקופת המקרא כך גם היום, אויבים רבים לא העריכו את ההתלכדות והתגובה של עם יצר קיום ואהבת חיים. תחושת שותפות הגורל עוברת בכול שדרת הדעות בישראל עם הוכחה ניצחת שכאשר מעמידים אותנו עם הגב לקיר, אנחנו במיטבנו.  " כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ"

מוגש בברכה
יצחק אהרון ראש מרכז 'חכמה'.