ניצוץ החיים

עוד ומאז תקופות עתיקות האמינו רוב בני האדם ,בני כל הדתות המונותיאיסטיות והפוליתיאיסטיות ברחבי תבל , על קיומו של פן רוחני המפעם בגופם המהווה את מנוע הבעירה הפנימי של מקור החיים. בעיני המאמינים על אף שאותו כוח רוחני עצום אינו ניתן לכימות ולהוכחה מדעית –לוגית , אין בכך מאומה כדי לשלול את הופעתו בחיי האדם וככזה הוא אינו דרוש הוכחה כלשהיא לעצם קיומו.בואו ללמוד על הגדרת הנשמה.

עוד ומאז תקופות עתיקות האמינו רוב בני האדם ,בני כל הדתות המונותיאיסטיות והפוליתיאיסטיות ברחבי תבל , על קיומו של פן רוחני המפעם בגופם המהווה את מנוע הבעירה הפנימי של מקור החיים. בעיני המאמינים על אף שאותו כוח רוחני עצום אינו ניתן לכימות ולהוכחה מדעית –לוגית , אין בכך מאומה כדי לשלול את הופעתו בחיי האדם וככזה הוא אינו דרוש הוכחה כלשהיא לעצם קיומו. מילים רבות כבר נכתבו ונאמרו כדי לנסות ולברר את הקשר הסימביוטי שבין גוף ונשמה וכדי להבין את שאלת ההדדיות נעמיק לשורש הדברים בבחינת היחסים שבין השניים. בחכמת הקבלה הגוף הגשמי נקרא "רצון לקבל" והוא מוגבל לתפיסת העולם בחמשת החושים ( שמיעה,ראיה,ריח, מישוש,טעם) בלבד. בדומה לתורות אחרות מציעה הקבלה להתבונן על המציאות דרך חוש אחר נסתר הנקרא החוש השישי אך בשונה מיתר התורות הרוחניות חכמת קבלה אינה מסתפקת בשאלה "איך הדברים נעשים " אלא מרחיבה את השאלה "מדוע הם נעשים". ולפיכך מקנה לעוסקים בה את האפשרות להרחבת הגבולות אל מעבר לתפיסת המציאות הפיסית במונחים של זמן ומרחב. קרי ראיית העולם הנסתר. כל זאת כמובא בבסיס הדברים כי באדם חוש שישי נוסף המעיד על קיומה של הנשמה. מעבר לידיעה כי אנו חיים ונושמים אין לנו אפשרות ממשית לחוש את הימצאותה של הנשמה בקרבנו . לשם כך יש לפתח את מנגנוני הקליטה החבויים בנו על מנת לראות ולחוש את מה שכבר קיים סביבנו אך נסתר מעין בשר. יובן למעיין כי האנושות עשתה כברת דרך ארוכה ומשמעותית בהתפתחותה הטכנולוגית-מדעית אך היא לעולם תישאר מוגבלת בתפיסת חמשת החושים. כלומר לחקור את הפיסי המדע מסוגל אך מה בנוגע לנשמה? על פי המדע המודרני , הנשמה אינה ניתנת להוכחה בכלים מחקריים. לדברי החוקרים נשללת הטענה כי הנשמה ללא שיתוף הגוף החומרי מסוגלת להשפיע על התחום הפיזיקאלי . מסיבה זו מתייחס המדע אל הנשמה כאל תחום שקיומו לא הוכח ואינו נחוץ לשם הסברת החיים והחשיבה. מבחינה מדעית כול פעולות המוח האנושי הן פיסיות וכימיות הנובעות מפעילות תאי העצב ובקשרים ביניהם. מכאן, גרסת המדענים היא כי אין לדון בנשמה כישות עצמאית המסוגלת להתקיים לאחר הפסקת הפעילות המוחית ( מוות) אלא יש להגדירה במישור הפילוסופי דתי בלבד. יובן כי נכונה טענתם כי הנשמה לא ניתנת להוכחה בכלים מחקריים מכיוון שהמדע בבסיסו מוגדר כחקר החומר והכוחות הפיסיקאליים בעולם. ואילו הנשמה מעצם הגדרתה איננה חומר והיא מעל לחוקיות הפיסית. לכן, אין לייחס לתיאוריות המדעיות אמיתות כלשהיא לגבי מציאות הנשמה. כל התיאוריות המדעיות בעניין זה, לרבות המטריאליסטיות, אינן עובדות מדעיות אלא חשיבתיות פילוסופיות גרידא. כאמור, תיאוריות אלה אינן יכולות להוכיח את קיום הנשמה אך במקביל גם אינן יכולות לשלול אותו. 

בין שאר הגישות הרבות קיימות שלוש גישות הבאות : 

נשמה כביטוי למהות החיים: תפיסה זו מצמצמת את הגדרת הנשמה לכדי הבנה בסיסית כי מעצם העובדה כי האדם חי משמע יש בו נשמה. בהגדרה זו אין צורך לפשט את הדברים לכדי תובנות נוספות ויש לקבלם כאקסיומה.
נשמה כביטוי לתודעה : גישה זו מציגה את הנשמה כחלק מתודעת האדם אשר דרכה מסוגל האדם להיות במצב של מודעות סביבתית, בשונה מחלקים תודעתיים אחרים שתפקידם להגיב כלפיו. בהגדרה זו מזוהה הנשמה עם הפן הרגשי חווייתי המצביע על כך שישות מסוימת הינה ייצור חי. על פי תפיסה זו , יש להבדיל בין מנגנון ביולוגי נושם ובין מנגנון פיסיקאלי אחר. מכאן שהנשמה הינה הגורם היחיד המבדיל בין האדם למכונה משוכללת.

נשמה כישות בלתי תלויה : גישה זו מייצגת את התפיסה הרעיונית העומדת בקנה אחד עם האמונה הדתית הכללית. הנשמה מקורה עליון והיא נחצבה מעולם הבריאה. החלק הרוחני הייחודי לאדם ושאינו קיים באף ייצור אחר. היא העל מודע העמוק שבאדם. הגרעין הפנימי של אישיותנו שאינו מתכלה לעולם וחי חיי נצח. היא החלק הטהור ביותר ואין אפשרות לפגום בה אלא לעמעם ולערפל את התגלמותה והופעתה בחיי האדם. בלילה עולה ונפרדת מהגוף ושבה אליו בבוקר כפי שנאמר בתפילת הבוקר " שהחזרת בי נשמתי...". נקשרת עם עולמות עליונים ונושאת לאדם מסרים תמידיים (חלום) שאם יהיה קשוב אליהם יוכל לדעת אודות העתיד להתרחש. אחראית על האינטלקט ועל החלק החשיבתי ולפיכך מקום משכנה במוח האדם.
הנשמה הינה ישות ממשית נצחית : חסרת צורה המסוגלת לקיום שאינו מחויב ותלוי בקיום הגוף החומרי. כאשר היא שוכנת בגוף היא מהווה את מנוע הבעירה הפנימי ומרכז השליטה המחשבתית. בזמן עזיבתה את הגוף באופן זמני ( שינה ) או לצמיתות ( מוות ), הגוף מאבד את חיוניותו והופך לחפץ דומם חסר זרם תודעה. הגדרה זו מציגה את הנשמה כאנרגיה רוחנית אין סופית שאינה כפופה לחוקים גשמיים כלשהם הואיל ולנשמה קיום במישורים שאינם ארציים , תפיסה זו מגדירה את הנשמה כבת אלמוות המתקיימת גם לאחר מות הגוף עצמו. באופן טבעי לגמרי דברים אלו מובילים אל עבר שער נוסף הנקרא גלגול נשמות (ר' שער הגלגולים להאר"י)

לסיכום , יובן למעיין כי כל הדרכים הפילוסופיות המגדירות את רעיון הנשמה נפגשות בסופו של דבר באותה הנחת יסוד הקובעת כי לנשמת האדם חיים עצמאיים נצחיים שמקורם בעולמות עליונים

מוגש בברכה
יצחק אהרון, ראש מרכז "חכמה".